<h1>המכתם — סוף מו"ק</h1>
<h2>דף יח:</h2>
(ה"ע) [ה"ג] ולהשכיר בהמתו בחולו של מועד יש מתירין משום דכדבר האבד הוא שתהא אוכלת ואינה עושה. והכי נמי מסתברא מההיא דגרסינן בירושלמי בפרק כל שעה [פ"ב ה"ב] גבי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח וכו', תוך הפסח מהו בהנאה, חד אמר אסור וחד אמר מותר, והא תני לא ישכור אדם בהמתו לגוי להביא עליה חמץ, תפתר לה (בבו) [בבא] עמו וכו'. וודאי אימתי ישכיר בהמתו להביא חמץ בזמן איסורו, אלא בחולו של מועד. ומילתא פשיטא היא דלא מצינו שביתת בהמה בחולו של מועד, דהא אפילו ביום טוב לא מצינו מפורש אלא משום דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ואלו שמשכירין בהמותיהם שנים ושלשה ימים קודם השבת או קודם יום טוב ומערימין להתר משום הבלעת שאר הימים ודאי טועים הם. דנהי דנפקי מאיסור שכר שבת, אבל מאיסור חיוב שביתת בהמתם היכי נפקי, דהא שאלה ושכירות לא קנו. ולא דמו לההיא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת הזרעים, היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שבוע מותר. דהתם ליכא אלא משום שכר שבת, וכיון דהבלעה לא מוכחא מילתא. ובעל נפש שהשכיר או שהשאיל בהמתו לגוי יום או יומים לפני השבת ע"מ להחזירה בע"ש ולא החזירה לו, מפקירה בע"ש כדאמרינן בפ"ק דשבת [י"ח ע"ב] גיגית נר וקדרה לב"ש דמפקר להו אפקורי. ומיבעי לאפקורי באפי תלתא כדין כל הפקר. ואית דאמרי דבינו לבין עצמו סגיא.
